בדיונות

זמן לא רב לאחר מות אביו, ערב חג-המולד 1938, עלה חורחה לואיס בורחס במדרגות בחיפזון, ונתקל בראשו בחלון. הפצע הזדהם, בורחס קדח, וסופו שהובהל לבית החולים ונותח בראשו. לאחר מכן חשש פן לא יוכל להמשיך לחשוב ולכתוב, ומכיוון שפחד יותר מכל לגלות כי אינו מסוגל, כמימים ימימה, לכתוב ביקורת, החליט לנסות סוג חדש של כתיבה, כדי שהאכזבה לא תהיה מוחלטת. תוצאת ניסויו זה היא "פְּייר מֶנָאר, מחבר דון קיחוטה", יצירה שבלעדיה, ובלי יצירות נוספות כ"טְלֶן אַכְּבָּר, אוֹרבּיס טֶרטְיוּס", "ספריית בבל", "גן השבילים המתפצלים", "פונס הזכרן" או "הנס הנסתר", קשה לתאר את נוף ספרות העולם במאה העשרים.

בפרולוג ל'בדיונות' הסביר בורחס מדוע העדיף לכתוב, כדבריו, "הערות על ספרים דמיוניים": "טירוף מייגע ומדלדל הוא חיבורם של ספרים רחבי-יריעה, הרחבת הדיבור על פני חמש-מאות עמודים אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל-פה די בדקות אחדות. דרך פעולה טובה יותר היא לדמות שספרים אלו כבר קיימים ולהציע סיכום, פרשנות". כך בא לעולם ז'אנר שאפשר היה לקרוא לו "חדש", אלמלא הונחה ביסודו כפירה עיקשת בבלעדיותו של זמן חד-ממדי, עוקב וחד-סיטרי: סיפור קצר – המתחזה לעיתים למאמר מלומד או פולמוסי – אשר ממחיש ומפרש בקצרה פרדוקס פילוסופי בדבר אופן קיומו של העולם, רשמי החושים והתודעה שבאמצעותם אנו חווים אותו, הסימנים שבאמצעותם אנו מציינים אותו, ואופן קיומם שלהם.

יותר מכל ספר אחר של בורחס, 'בדיונות' הוא זה שעליו נבנה פרסומו העולמי, ושבזכותו מוזכר שמו של הסופר הארגנטיני הזה בנשימה אחת עם שמות כקאפקא, נבוקוב או בקט. לראשונה מכונסים כאן בעברית כל סיפורי הקובץ הזה, כפי שהופיע לראשונה בבואנוס איירס ב-1944 בהוצאת Sur , ועם שלושת הסיפורים שנוספו לו במהדורת 1956 של הוצאת Emecé . חלק מהסיפורים כבר נכללו באסופה 'גן השבילים המתפצלים' (1975). הספר הנוכחי לא רק משלים את הקובץ 'בדיונות' כסידרו ובמלואו, אלא מביא תרגום מתוקן ומעודכן, ובעצם אפשר לומר: חדש.