אנשים עלובים

'אנשים עלובים', הרומאן הראשון של דוסטוייבסקי (1846) – כניסתו המרהיבה של גאון פרוע אל הספרות – מתורגם כאן לראשונה מרוסית לעברית, בתרגום רענן וגמיש של רועי חן. (אין לטעות בין הרומאן הזה לבין השלישי של דוסטוייבסקי, 'חלכאים ונדכאים' משנת 1861.) 'אנשים עלובים' הוא סיפורה של אהבה חמקמקה, ספק אירוטית ספק אבהית, של "זקן" (בן פחות מ־47), מָקָאר דֶבוּשְׁקִין, לוָרֶנקה, נערה יתומה וענייה בת 17 ומשהו, קרובת־משפחה רחוקה שלו, שנמלטה בעור־שיניה מגורל של ניצול מיני. דֶבוּשְׁקִין הוא פקיד־מעתיק־מכתבים – ממש אקאקי אקאקיֶביץ' מן "האדרת" של גוגול – אך בעל נפש גדולה; וָרֶנקה גרה בבית השכן; הוא רואה את חלונה מחלון החדרון־המטבח שבו הוא מתגורר, אך רוב הזמן הוא מסתפק בשליחת מכתבים ואינו חוצה את החצר בין חדרו לחדרה.

רומאן־המכתבים של דוסטוייבסקי זכה להצלחה מיידית עצומה אצל המבקרים ובקרב קהל הקוראים. על הסופר בן ה־24 צנחה בבת־אחת תהילה פתאומית והוא הפך לידוען נערץ. המבקר רב־ההשפעה בֶּלינסקי, שמלה מפיו היה בה די כדי לחרוץ גורלו של ספר, הכריז שנולד גוגול חדש, ועוד טוב מגוגול.

דוסטוייבסקי הצעיר הוא סופר קומי לעילא; קומי, ויחד עם זאת ספרו זרוע שיאים קורעי־לב. וכבר כאן הוא מבצע את "המהפכה הקופרניקאית זוטא שלו" (כדברי בכטין) בתפיסת דמות האדם, בהפיכתה מדמות מוגמרת, שניתן לסגור עליה מבחוץ באמצעות התשובה לשאלה "מי היא?", לדמות כספיתית, פתוחה, שתודעתה־שלה מתפלמסת בלי־הרף סביב הגדרתה.
לספר מצורפת אחרית־דבר מאת מנחם פרי, ובה (בין היתר) מזמין פרי את הקוראים להשלים את החוויה בקריאת הסיפורים "האדרת" מאת גוגול ו"מנהל התחנה" מאת פושקין, המוזכרים במכתבי גיבורו של דוסטוייבסקי ומהדהדים בכתיבתו.