אשה יקרה

אשה יקרה הוא סיפור נדיר בעוצמתו ובכנותו של אדם המנסה להשיב לעצמו בבגרותו את אהבת אימו. אם שמעולם לא ממש חיתה ולא אהבה, וסופה שהתאבדה. המבוגר המנסה לחזור לילדות שאף פעם לא היתה לו הוא יהונתן גפן. האם היא אביבה, אימו של יהונתן, בתם של דבורה ושמואל דיין ואחותו של משה דיין הנערץ. הספר הוא על אם ועל בן מסוימים וגם, ובה במידה, על שני דורות בארץ. דורה של האם, בני הארץ שצמחו לתוך המסגרת האידיאולוגית הקשוחה של הוריהם, וקיבלו אותה עליהם, מי ברצון - בעיקר הגברים-הלוחמים, דוגמת משה דיין, שהמסגרת היתה נוחה להם משום שהתגמשה לפי גחמותיהם. ומי בכפייה - בעיקר נשים, דוגמת אביבה שחיתה כל חייה בכפל דמות.

כלפי חוץ היא היתה "אשה יקרה", רעיה ואם ומושבניקית למופת - "אתר תיור" חובה לכל גדולי העולם שבאו לפגוש את "החלוצה הצעירה והיפה מנהלל", ובפנים - בינה לבינה, ולכל היותר בינה לבין חברה אחת שלה - היא היתה אשה כבויה, אשה מוכשרת שוויתרה על כל החלומות שלה, שלא עלו בקנה אחד עם "הנורמות הראויות" לאשה בתקופתה. אשה שוויתרה על חייה הרבה לפני שהתאבדה. מעין "נוכחת-נעדרת" שהתבטאה רק במחברת השירים שלה - שבה היו שירים שאותם לא היא כתבה אלא העתיקה מכתביהם של אחרים.

הספר הוא גם על דורו של יהונתן, שמנסה לגאול את אימו כדי להיגאל בעצמו. זהו דור שנצמד לסיסמה שבאה מעבר לים, "עשו אהבה ולא מלחמה", אבל לא ממש ידע מה לעשות איתה. כי את בני הדור הזה לימדו רק להילחם. לאהוב לא - משום שאותם לא אהבו.

שכן, ההורים של יהונתן, ושל רבים מבני דור הצברים, חיו ונשמו סיסמאות, דבקו בגאולת העם והארץ ועזרה לכל חלכה ונדכא. ובינתיים שכחו לאהוב את ילדיהם.

הספר גדוש בסמנות מזעזעות של ה"חינוך" שיהונתן זכה לו. "חינוך" שהותיר בו צלקות והפך גם אותו - כמו את אימו בשעתה - ל"נכה אהבה"

אשה יקרה הוא אפוא גם רומן-ביוגרפי-וידויי מרתק, וגם מסמך תרבותי חשוב. ובנוסף לכך, הוא כתוב בסגנון מושך לב, קריא-דיבורי ופיוטי כאחד.