דקלי הפרא

הרומאן 'דקלי הפרא' ראה אור ב-1939, בשיא הקריירה הספרותית של פוקנר (לאחר 'הקול והזעם', 'אור באוגוסט' ו'אבשלום, אבשלום'). זהו אולי הקריא ברומאנים "הגדולים" של פוקנר, אף-על-פי שמבנהו המיוחד הדהים תחילה את' המבקרים – פוקנר הרכיב אותו משתי עלילות המתרחשות במרחק של עשר שנים (ובלי שום קשר במישור ההתרחשות), המסופרות בספר לסירוגין. אלה הם שני סיפורים חזקים, מטלטלים ונוגעים-ללב, היכולים להיקרא בנפרד. אך קריאתם המשולבת, במבנה של קונטראפונקט כמו-מוסיקאלי היוצר ניגודים ותקבולות, מעניקה להם משמעות חדשה.

מצד אחד "דקלי פרא", סיפורם של הארי ושל שרלוט (העוזבת למענו את בעלה וילדיה) – שהקריבו הכל למען האהבה ואחר-כך איבדו אותה. הארי, הרופא המבקש להקדיש את כל חייו למימושה של האהבה האחת-והיחידה שידע, כושל במאמציו לטפל באשה האהובה, ומגיע לבסוף לבית הסוהר. מולו – ב"איש זקן" – אסיר שנשלח למשימת חילוץ בשיטפון הגדול של המיסיסיפי. האסיר, הפוחד פחד-מוות מנשים, והמעדיף בסופו של דבר לחזור לכלא כדי לא להיאלץ להתמודד איתן – מציל אשה הרה מן השיטפון, מיילד בהצלחה את תינוקה (הוא, שאינו רופא), ומסכן למענה שוב ושוב את חייו. מאבקיו המתמשכים, במשך ימים ארוכים, באיתני הטבע, בנהר, בבני-אדם היורים עליו, או בתנינים – הופכים אותו לדמות הירואית, ומעניקים לספר שורה של תיאורים מעוררי השתאות שרק עטו של פוקנר מסוגל להם.

שני הסיפורים הם, בבסיסם, סיפוריהם של "שני תמימים", הנקלעים להיות אידיאליסטים רומנטיים בעולם בורגני-מודרני. לכאורה, השניים הם ניגודים קוטביים, אבל בסופו של דבר, סיפוריהם הנפרדים-לכאורה משקפים זה את זה כבמראות הפוכות.

פוקנר הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 1949.