הצל של גופו של העגלון

בצילוּמיוּת פסיבית, מבלי להיות מעורב נפשית במתרחש, וכביכול בלי שום סלקציה הנחוצה כדי לחלץ הֶקשר עלילתי מתוך הפרטים, מצמצם את עצמו המספר, המתגורר בפנסיון כפרי עלוב, אך ורק לרשמים החיצוניים שקולטים חושיו (הראייה, השמיעה, המישוש), רשמים שאותם הוא מעלה בכפייתיות על הכתב לאורך כמה ימים, המשתרעים בין אי-הגעה של העגלון ועגלתו להגעתם סוף-סוף.

ברישום המראות והקולות וסדרות הפעולות והמיקומים בחלל לא רק שהדמויות והחפצים הם שווי-ערך, אלא האנשים גם מוחלפים ברצפי תנועות של חלקים מגופם; וגם מדיבוריהם של האנשים מצליח המספר לקלוט רק שברים. וכך נמסר לנו מעין קולאז' של פיסות, שבו שום דבר לא מתארגן במפורש לשלם, ואם נוצר אצל הקוראים רושם שעומדים כאן ברקע מצוקה אנושית, ואימה, ומעשים אכזריים ומקוממים, הרי שהרושם הוא על אחריותם.

אבל דווקא משום שהחפצים ותנועות בני-האדם מתפרטים בשיטתיות לחלקיקים פחותי-ערך בעלי עצמאות חסרת-שחר שכאילו הכריזו מרד על חיפוש המשמעות, נדמה יותר ויותר שכל פרטי היומיום הללו גדֵלים וקמים וסוגרים על הקוראים במחול עוועים; ודווקא הרצאת הדברים במשפטים ארוכים, הנצמדים לקטלוג הפרטים התפלים, הולכת והופכת למין שירה מדויקת ומפעימה.