המחברת הגדולה

כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב: "סבתא דומה למכשפה", אבל מותר לכתוב: "אנשים קוראים לסבתא ´המכשפה´".

מה"חיבורים" הכתובים כל פי כלל ברזל זה, בטכניקה מעניינת של גוף ראשון-רבים, מורכבת המחברת הגדולה. "הכותבים" הם צמד תאומים. המקום: ארץ לא מזוהה, ככל הנראה באירופה. הזמן: ככל הנראה באמצע המאה שלנו. אפשר לחשוב שלפנינו עוד סיפור על קורבנות המלחמה, והתאומים הם אכן קורבנות, אבל במובן שונה מהצפוי. ככל שהסכנות חמורות יותר כך מתחשל כוח עמידתם. בכוח רצונם הופכים עצמם התאומים למכונות הישרדות אנושיות.
"האובייקטיביות" הסגנונית של התאומים קשורה גם במעלליהם המנוקים מכל רגש. השניים מתרגלים בפועל מחיקה רגשית והספר הוא תרגיל מתמשך באכזריות, הם אינם בפשטות פרחי רוע, אולם האהדה אליהם הולכת ונעשית מביכה ככל שאו קרבים אל סיום הספר. מדיווח ענייני ומפורט הופכת המחברת הגדולה למשל אוניברסלי על החיים בצל המלחמה והדגש עובר מהזוועות הנראות לעין אל ההרס הפנימי, כי רק האדם החף מרגשנות בלתי עניינית, זה שיש לו כוח להתכחש לאחווה האנושית, מסוגל לשרוד בתנאים כאלה.

אגוטה קריסטוף היא ילידת הונגריה וחיה עתה בשוויץ, שם היא כותבת בעיקר לתיאטרון. ספר זה הופיע בפאריס ב-1986 והוא הרומן הראשון שלה.