הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות

"אי-אפשר להעלות על הדעת דבר כלשהו בעולם, ואכן אף לא מחוצה לו, שיכול להיחשב לטוב ללא כל סייג, חוץ מרצון טוב. שכל, שנינות, כוח שיפוט ושאר כישרונות הרוח, ויהיו שמותיהם אשר יהיו, או אומץ-לב, החלטיות, ודבקות בתוכניות... - כולם טובים ורצויים בלי ספק מבחינות רבות. עם זה, הם גם עלולים להיעשות לרעים ולמזיקים ביותר, אם הרצון שעליו להשתמש במתנות אלה שהטבע מעניק... אינו טוב. כך הדבר גם במה שנוגע למתנות המזל. עוצמה, עושר, כבוד, אפילו בריאות ואותה הרגשה כללית טובה ושׂביעות הרצון ממצבנו הנכללות בשם אושר - כולם מביאים לידי אומץ-לב ומתוך כך לעיתים קרובות גם לידי גבהות-לב, אם לא קיים רצון טוב המתקן את השפעתם על הנפש,... ולא זו בלבד אלא שמשקיף תבוני ובלתי משוחד לעולם לא יוכל לשאוב הנאה למראה שגשוגוֹ הבלתי פוסק של יצור שאינו ניחן בשום סימן לרצון טהור וטוב, וכך נראה שהרצון הטוב הוא התנאי ההכרחי שבלעדיו אין האדם ראוי לאושר." כך נפתח חלקו הראשון של הספר שהוא מן הנערצים ומעוררי-המחלוקת שבתולדות הפילוסופיה. הנחת היסוד הזאת, על פרשנויותיה המגוּונת, היא ללא ספק אחת מתוך הקבוצה המצומצמת מאוד של יצירות מקוריות לחלוטין בתורת המוסר. ; האמנם הצליח קאנט להוכיח את ההצהרה המרוֹממת הזאת בטיעונים הסבוכים שגייס להוכחתה? הנה "העיקרון העליון של המוסר", שאותו גזר וניסח קאנט בדרך שאינה חדלה מלרגש (ולהטריד) דורות של קוראים בעוצמתה: "פעל באופן כזה, שלעולם לא תתייחס אל האנושיות, הן זו שבך והן זו שבכל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד ובאותו הזמן כאל תכלית." האם שיכנע אותנו קאנט בהכרחיותו של העיקרון הזה? בבלעדיותו? ומה פירושו? לאחר יותר משלושת רבעי מאה, מוגשת שוב לקורא העברי הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות בתרגום לעברית חדשה ועם תוספות.