מנזר פרמה

מנזר פרמה הוא הרומן הגדול האחרון שהשלים סטנדאל (1842-1783), מגדולי סופרי צרפת. את השראתו לעלילת רומן זה, המתרחש כביכול באיטליה של המאה ה־19, סטנדאל נטל מן הרנסנס האיטלקי. זהו סיפור קורותיו של אציל איטלקי צעיר, בעל נפש נלהבת המבקש את דרכו בחברה הצינית והמסוכסכת של איטליה שלאחר מלחמות נפוליאון.

בנסיכות פרמה, הנשלטת בידי נסיך עריץ ומגוחך, כולם חותרים נגד כולם – התככנוּת היא שֵם המשחק. על רקע זה נרקמת, בנסיבות בלתי אפשריות ונגד כל הסיכויים, אהבתם של פבריציו וקְלֶליָה. גם הם חתרנים על־פי דרכם – אך הם חותרים תחת הקודים החברתיים המקובלים, תחת הציניות, הזיוף והאטימות שהשחיתו את המוסר, ואף את השפה עצמה. למחמוש אהבתם הם ממציאים שפה חדשה וכללים חדשים של תקשורת אנושית. וכן ברומן זה, הכתוב בחריפות ובאירוניה הסטנדאלית האופיינית, רבים הם גם השיאים הליריים.

מנזר פרמה – שעליו אמר הסופר איטאלו קלווינו שהוא "הרומן היפה בעולם" – יכול להיקרא כרומן פסאודו-היסטורי, רומן פיקרסקי, או רומן חניכה פסיכולוגי, אך הוא אינו מתוייק בהגדרה ברורה. יש בו סָטירה חברתית, אך זו איננה מכוונת נגד חברה מסוימת אלא נגד החברה האנושית בכללה – שפרמה היא מיקרוקוסמוס שלה – על תככיה הקטנים, שאפתנותה הצרה ואכזריותה, השמים לאל מימוש אידאל כלשהו או רגש אנושי טהור ואמיתי.