מים לפילים

אני לא מרבה לדבר על הימים ההם... אני לא יודע למה – עבדתי בקרקסים כמעט שבע שנים, ואם זה לא נושא טוב לשיחה, אני לא יודע מה כן.
למעשה אני יודע למה: מעולם לא בטחתי בעצמי... ידעתי עד כמה חשוב לשמור את הסוד שלה, ואכן שמרתי עליו – עד אחרית ימיה ומעבר להם.
במשך שבעים שנה לא סיפרתי לנפש חיה.
גם אם הוא לא מדבר עליהם, הזיכרונות עדיין שוכנים בראשו בן התשעים-ומשהו של ג'ייקוב ג'נקובסקי. זיכרונותיו כגבר צעיר בעולם שכולו אכזריות וליצנוּת, עם פלאות וכאב וכעס ותשוקה; עולם עם חוקים צרים ולא הגיוניים משל עצמו, עם דרך חיים – ודרך מוות - משל עצמו.
ג'ייקוב היה שם כי מזלו אזל; מרלנה, כוכבת מופע הסוסים, נמצאה שם כי התאהבה באיש הלא-נכון, המנהל הנאה והאכזרי של הקרקס; הפילה רוזי נמצאה שם כדי להציל את המופע. ובין השלישייה הלא-סבירה הזאת הולך ומתפתח קשר של אהבה ואמון, שהוא התקווה היחידה שלהם לשרוד.

שרה גרואן היא סופרת אמריקנית. עם צאתו לאור עורר "מים לפילים" הד תקשורתי בינלאומי, הפך לרב-מכר, וזכויות התרגום לו נמכרו ל-14 מדינות. שרה גרואן חיה עם משפחתה, ארבעה חתולים, שני כלבים וסוס בקהילה ירוקה צפונית לשיקגו