מוות בוונציה וסיפורים אחרים

ארבעה סיפורים כולל הקובץ הזה: "מוות בוונציה", "מאריו והקוסם", "לוּאיזכֶן" ו"טוניו קרגר". האחרון, מסיפוריו המוקדמים של מאן, נשאר עד סוף ימיו הסיפור הקרוב ללבו יותר מכולם, ולא קשה להבין מדוע: כל המוטיבים המרכזיים של יצירתו כמו נִתמצו מראש בסיפור הזה, בצורה הפשוטה ואף התמימה משהו של סופר מתחיל, המגשש עדיין את דרכו. את הקונפליקט שהסיפור בנוי סביבו – המתח בין הוויית האמן האינטלקטואלי והמנותק לזו של איש המעשה החי את החיים כפשוטם – ניתן למצוא בגילגולים שונים לאורך כל יצירתו של מאן, עד ליצירותיו האחרונות.

בשלושת הסיפורים האחרים בקובץ נוגע מאן בזיקה הסמויה והרת-האסון בין התשוקה ליופי לבין הברבריוּת, זיקה שהתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפשיזם. כך, ב"מוות בוונציה" מתגלגלת הסגידה ליופי בפרץ של תשוקה הומוארוטית, המשחררת בגיבור נחשול אימתני של כוחות דמוניים; "מאריו הקוסם" הוא ניסיון מכוּון ומודע להתחקות אחר טבעו של הפשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים העומדים ביסודו; והסיפור הקטן "לואיזכן", הדומה מאוד במבנה העומק שלו ל"מאריו הקוסם", חוזר אל הזיקה הטמירה בין אהבת היופי לברבריות: למעשה זהו סיפור על רצח באמצעות המוסיקה, המעניק לזיקה האמורה צורה גרוטסקית מגוחכת ומרושעת להפליא – מופת של אירוניה, שאפילו תומאס מאן לא יצר שכמותו אלא ברגעים נדירים של חסד.

(1912)מוות בוונציה
(1929)מאריו והקוסם
(1897)לוּאיזכֶן
(1903)טוניו קרגר