ולנטינו

"ולנטינו", "מזל קשת", ''משפחה", "בורגנות" – הם ארבעה "רומאנים קצרים", מפסגות יצירתה של הסופרת האיטלקית הדגולה. בכולם עומדת במרכז המשפחה. משפחה בעיר שדה, התולה את תקוותיה לצאת מהמצוקה ומהסתמיות בבן הבכור, שכמובן אינו עומד בציפיות; משפחה עם אם דומיננטית החולמת על חיים אחרים, בעיר הגדולה; רסיסי משפחה מודרנית, החיה ברומא הגדולה ומנסה לשמר איכשהו את המוסד המקולל-האהוב הזה, של משפחה זעיר-בורגנית; בעל שבוגד באשתו, אשה שבוגדת בבעלה...

המבט הצלול של גינצבורג אף פעם אינו ציני, אבל הוא נטול אשליות. העצב הגדול והמלנכוליה, התקוות הכבות בעודן באיבן, הטרגדיות הנוגעות ללב, הבדידות והמוות – כל אלה נפרטים בכתיבתה לרשמים זעירים, לחפצים, לפרטים "צדדיים" מצחיקים ומכמירי-לב גם יחד.

בתוך מה שנראה כמהלך צפוי מצליחה גינצבורג לשתול תדיר איזו הפתעה. ומצד שני, האירועים הגדולים, המרעישים ("בסוף החורף מת אבי"; "ודאי נודע לך על מותו של קיט"), כמעט מובלעים בתוך כל מה שסמוך להם, עד שבעצם כל הדרמה מוזזת הצידה אל הפרטים הלא-שייכים שבסביבה, ההופכים להיות שייכים כל-כך: "היא הרהרה איך מצטברים הימים והשנים גם על גופם של החתולים, כך שברגע שאנחנו רואים אותם חולפים לרגלינו בדממה, חולף לרגלינו הזיכרון המעיק של הדברים שקרו לנו". בסופו של דבר, הרגש הגדול מתנתק מן המקומות שבהם היינו מצפים למצוא אותו, ומתמקם במקומות אחרים.