בריחה

עיקרו של דבר, בריחה הוא ספר כל כך טוב, שאיני רוצה לדבר עליו כאן. ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא. הדרך לעשות איתו צדק היא לקרוא אותו.

יותר מכל סופר אחר מאז צ'כוב, אליס מונרו מתאמצת להשיג – וגם משיגה – בכל אחד מסיפוריה שלמות כמו-נונשלנטית בהצגת מסכת חיים. מאז ומעולם היה לה כישרון גאוני לפיתוח רגעים של התגלות נשגבת, לקילוף אריזתם ולהגשתם לקורא... הרגעים שהיא דבקה בהם הם רגעים של מעשה דרמטי, הרה גורל, בלתי הפיך. ומבחינת הקורא, פירוש הדבר שאי-אפשר אפילו להתחיל לנחש את המשמעות של סיפוריה לפני שעוקבים אחר כל נפתול שלו. העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה.

כשאני קורא את מונרו, אני נכנס למצב של הרהור שקט שבו אני חושב על חיי שלי: על ההחלטות שקיבלתי, הדברים שעשיתי ושלא עשיתי, האדם שאני, אפשרות המוות. היא אחת מקומץ סופרים – אחדים חיים, רובם מתים – שאני חושב עליהם כשאני אומר שספרות היא הדת שלי. כי כל עוד אני שקוע בסיפור של מונרו, אני רוחש לדמות בדויה לחלוטין את סוג הכבוד החגיגי והעניין השקט והמעמיק שאני רוחש לעצמי ברגעים היותר טובים שלי כאדם.

האם ספרות משובחת יכולה להציל את העולם? תמיד יש איזו תקווה קטנה (אחרי הכול, קורים בעולם דברים מוזרים), אבל קרוב לוודאי שהתשובה היא לא, ספרות משובחת לא תוכל להציל את העולם. יש איזה סיכוי סביר בכל זאת שהיא יכולה להציל את נפשכם. אם אתם אומללים בגלל השנאה שמשתוללת בלבכם, כדאי לכם לנסות לדמיין איך זה להיות האדם ששונא אתכם. אולי תרצו לשקול את האפשרות שבעצם האיש הרע זה אתם. ואם קשה לכם לדמיין זאת, אולי תנסו לבלות כמה ערבים בחברת הספר הזה.

אליס מונרו מדברת אלי ואליכם ממש שם, ממש עכשיו.

ג'ונתן פרנזן מתוך ההקדמה לספר