שמר־בית

בעיני מכריו עמוס האוזנר הוא האדם המשעמם ביותר בעולם, מושא ללעג במקרה הטוב ולהתעלמות מוחלטת במקרה הרע. רגשותיו נעולים על בריח, וחייו הם שגרה שאין ממנה מוצא. היחיד שמגלה בן עניין הוא ידידו מילדות, עורך הדין ההולל והציני יהושפט אבן הצורי, שגוזל ממנו את ביתו, גורם לו לאבד את משרתו, ומעודד אותו לצאת למסע תזזיתי בין בתי זרים כדי למצוא את טעם החיים, להתנסות באהבה, סקס, סמים ורוקנרול, ולהפיח אש בחייו הכבויים והעריריים.
אלא שעמוס הוא רק אחד מגיבורי הספר. גיבורה לא פחות חשובה היא השפה המכושפת שבה הוא מספר את סיפורו, שנשמעת כשריד ארכיאולוגי מעידן שלא היה ולא נברא. זוהי הכלאה של סגנונות מרוב השכבות הגאולוגיות של העברית – מקראית ומשכילית, ברנרית ועגנונית, משנאית וימיביניימית, ירושלמית קדומה ותל-אביבית חדשה. יש בה געגועים עצומים לעולם אחר, יפה יותר, אך גם שיקוף מהופך, מצחיק עד כאב, של החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21. ולפעמים נדמה שהאתגר העיקרי שעומד בפני עמוס, ואולי גם בפני הקורא, הוא להחליט מה תפקידה של השפה בחייו של אדם: אם היא שורשיו או כבליו, הצינוק שממנו עליו להיחלץ או המפתח היחיד שבעזרתו יוכל להיגאל.