עובדי הים

מחמת התנגדותו להפיכה המדינית של לואי בונאפארטה, נאלץ ויקטור הוגו להימלט מצרפת; ב-11 בדצמבר 1851 הוא חוצה את הגבול לבלגיה, כשבידו דרכון מזויף. בארץ זו הוא שוהה עד לתחילת אוגוסט 1852. כדי להיות בטוח יותר מפני סוכני הקיסר, עוקר הוגו לאי ג'ארסי שב"תעלה" בין צרפת לאנגליה.
ב-31 באוקטובר שנה זו עוקר הוגו, יחד עם בני משפחתו, לאי גאֶרניסיי, הקטן והנידח. אותן שנים כתב את ספרו המונומנטלי "עלובי-החיים".
בינתיים פרסם הקיסר חנינה כללית לגולים הפוליטיים, ואולם הוגו, שסירב לקבל חנינה זו, מוסיף לשבת בגאֶרניסיי בהודיעו, כי "הנאמנות לחוזה שעשיתי עם מצפוני מחייבת אותי להישאר בגולה יחד עם החירות. כאשר החירות תחזור לצרפת - אחזור גם אני".
ההתבוננות בחיי העמל של תושבי המקום והסיורים הממושכים בסביבת האי, הקודרת בפראיותה הטבעית, הביאו את ויקטור הוגו לכתיבת הסיפור "עובדי הים", שראה אור בשנת 1866, ועניינו כדברי המחבר עצמו: "רציתי לשבח ולפאר עמל אדם, רצונו, מסירותו, כל מה שמעלה אותו לגדולה. רציתי להראות כי אין תהום אכזרית מתהום הלב האנושי, ואף מי שנמלט מסכנות הים - קצרה ידו מלהימלט מסכנות האהבה".
בסוף שנות השבעים עשה הוגו לסירוגין באי גאֶרניסיי ובבלגיה, אצל בני משפחתו, עד שחזר למולדתו, בספטמבר 1870, אחרי מלחמת גרמניה-צרפת והתמוטטות הקיסרות של לואי בונאפארטה.