מיומנו של שרלוק הולמס

בשנים האחרונות העלו חוקרי ספרות אחדים שאלה תיאורטית מרתקת: האם ייתכן ששרלוק הולמס (ובלשים אחרים שבאו אחריו) טועה? ובמלים אחרות: האם ייתכן שאפשר לקרוא את הסיפור הבלשי נגד הטענה של הבלש לסמכות על האמת? הסיפור הקצרצר והמבריק שלהלן מאת הסופר, המשורר והמסאי הבריטי מוריס ברינג (1874-1945), מתוך ספרו הנפלא "יומנים אבודים" (1913), מוכיח שהשאלה הזאת נשאלה עוד בזמן שהולמס ווטסון היו בין החיים. הוא גם מוכיח שפרודיה על ז'אנר או על צורה ספרותית נולדים תמיד בד-בבד עם הצורה עצמה, לא אחריה (כפי ש"דון קיחוטה" הוא הרומן הראשון ובו-בזמן גם פרודיה על הרומן), ובכלל, שפרודיה יכולה להיות יצירה ספרותית משובחת. הסיפור הזה, בעיני, איננו רק פרודיה על הולמס – אלא גם הסיפור שבו דמותו של הבלש האלמותי מעניינת ובוודאי נוגעת ללב אולי יותר מאשר בכל סיפור אחר

This is one of the stories from the book Lost Diaries.