סאמה

"מעט מאוד עשיתי למען איש המחוז המזרחי. אך בקושי שיגרתי אליו כומר כדי שישמור עליו, והודעתי ליושבי הבית שהוא התארח בו, שלמחרת היום נערוך במקום רישום מדויק של הבגדים והכסף שנותרו, בנוכחות נוטריון.

לא יכולתי להקדיש את כל כולי למטלות המידיות הללו, שכן הן היו עלולות לגזול מזמני ולהפריע לקיום הפגישה עם לוסיאנה.

יתרה מכך, כיוון שלא רציתי להטריד אותה או להשפיע לרעה על הרוח מלאת האושר שדאגתי להפגין בפניה במפגש הראשון, לא אמרתי לה שהאיש מת, וכשהיא שאלה על מהלך המחלה שיקרתי לה ואמרתי שהוא עדיין סובל מדלקת במעיים. היא יעצה לי לתת לו לשתות שלוש עשרה כוסיות של יין שרף. הבנתי שלפחות בעניינים מסוימים, לוסיאנה בורה מוחלטת.

יחד עם זאת, מהרגע ששבתי אליה בשנית, הייתי קשור אליה בחוב של תודה על כך שהסבירה לי פנים, שכן היא העניקה לי קבלת פנים הראויה לגיבור בשל המריבה שלי משעות הבוקר, והדבר מנע ממני לשפוט אותה בעניינים משניים. היא רצתה לבדוק את פניי, שמא יש בהם איזה פצע שלא הבחנתי בו, והיא אף לחצה בידיה על מצחי כדי להעיר כל כאב רדום שהיה עלול להמצא עדיין, אם היה בגופי כאב כזה.

קיבלתי זאת כתירוץ להניח את ידיה על פניי ואִפשרתי לה לעשות כן, נרגש עד סף עילפון. לא עלה בדעתה שייתכן שהוכיתי במקומות אחרים בגוף, בכל אופן היא לא מיששה אותם." (עמ' 70)

הסיפור של דון דייגו דה סאמָה, משפטן בשירות הממלכה הספרדית של סוף המאה ה– 18 באזור פרגוואי של היום, הוא סיפור של המתנה; המתנה שבתוכה הוא ניצב אל מול שאלות קיומיות - אהבה, כישלון, ספקות, אך גם תקווה.

געגועים אל משפחה רחוקה, תאוות בשרים מול מושג האהבה, מלחמה או השלום הקולוניאלי, ייאוש וחיפוש אחר מוצא, קשיי הבדידות ומאבק מתמיד על שמירת צלם אנוש.

סאמה הוא קלאסיקה מודרנית יחידה במינה. עוצמת הספר נחבאת בכתיבה לקונית לכאורה. מפסגות הספרות בשפה הספרדית.