סטאבט מאטר

סטאבט מאטר מספר את סיפורה של צ'צ'יליה שננטשה ע"י אִמה בגיל שש-עשרה ומתגוררת בבית יתומות בוונציה. אל חייה חודרת קרן אור יחידה בדמותו של מורה חדש לכינור, כומר צעיר בעל אף גדול ושיער בצבע נחושת. בין צ'צ'יליה ובין המורה החדש, דון אנטוניו ויוואלדי, נרקמת מערכת יחסים מופלאה, כאשר המוזיקה שלו מפלסת את דרכה לנשמתה ופותחת לפניה צוהר לעולם של אפשרויות.

טיציאנו סקארפה משתית את ספרו, זוכה פרס "סטרגה" 2009, על ההיסטוריה של ונציה כדי להמחיש את כוחה של האומנות בכלל והמוזיקה בפרט.

Ospedale della Pietà הוא המנזר שהפך לבית יתומים ובית ספר למוזיקה לנערות שבו לימד אנטוניו ווילדי. המוסד הזה עומד במרכז ונציה ובמרכז סטאבט מאטר. בסוף המאה ה-18 המוסד הפך לבית יולדות. טיציאנו סקארפה, שנולד בו, מספר: "בילדותי בכל פעם שעברתי עם אימי ליד ה'דל פייט' , היא אמרה, אל תשכח אף פעם שאתה נולדת שם."

"הקשר העוּבּרי" הזה משך אותו למבנה ולהיסטוריה שלו עד כדי כך, שהוא דמיין שהנערות ששרו ב"דל פייט" הן האחיות שמעולם לא היו לו. וכדי להחיות אותן הוא כתב את הרומן.

עוד הוא מספר כי החל להאזין למוזיקה של ויואלדי מתוך אמונה שהנשמה של הנערות שלימד טמונה במוזיקה שהלחין.
טיציאנו סקארפה נולד בוונציה ב-1963 וידוע כוונציאני. לכן מפתיע לגלות שזה יותר מעשור הוא גר במילאנו. את הסיבה לכך הוא חושף באחד הראיונות - "כדי לכתוב על ונציה אתה צריך להסיר את כל האימאז'ים המוכרים של ונציה, ולבוא ממקום אחר".

אביעד קליינברג: סטאבט מאטר (עמדה האם) הוא אחד מן החשובים שבהימנונים לכבוד הבתולה מריה. הטקסט הופיע במאה ה-13 והוא מיוחס על פי רוב לפרנציסקני יקופונה מן העיר טודי שבחבל אומבריה שבאיטליה. אין כל ביטחון שהוא אכן המחבר, שכן ההמנון הזה לבתולה נכתב בלטינית ויקופונה כתב את רוב שיריו באיטלקית. יהיה אשר יהיה המחבר, הטקסט זכה להצלחה אדירה והולחן לעתים קרובות על ידי טובי המלחינים (פרגולזי ורוסיני ודבוז'ק למשל). אי אפשר להשוות את השפה הפשוטה ואת החריזה שבמקור לשירתם הלטינית המפוארת של הוראטיוס ושל קטולוס. אבל סביר להניח שהטקסט הזה, בכל פשטותו, נגע ללבם של קהלים גדולים הרבה יותר.