בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה

מהם התכנים הלא מודעים העומדים בבסיס האמונה? מה טיבו של אותו "רגש אוקיאני"? מדוע הפסיכואנליזה אינה דת, ומה היא מציעה למטופליה במקום האשליה ומעבר לה? מה אנו עושים כשאנו עושים אנליזה?

בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה (1985) עוסק בקשר בין פסיכואנליזה לבין אמונה, והוא מבשר את התקופה השלישית בחשיבתה של קריסטבה, המתמקדת בשאלות של תרבות. למעשה, קריסטבה משכיבה את הדת על ספת הפסיכואנליטיקאי כדי לגלות מה מסתתר מאחורי האמונה והשיח הדתי. האמונה מתגלה ככר פורה להמחשת מושגים ורעיונות רבים מהגותה (במיוחד המתח בין הסמיוטי לסימבולי), שכן חקירת הממד הקולקטיבי של האמונה שזורה בספר זה בשדה הקליני ובטיפול הפסיכואנליטי של הסובייקט.

על אף שקריסטבה מצביעה על אנלוגיה בין פסיכואנליזה ובין אמונה דתית – אל שתיהן פונים סובייקטים התרים אחר יציבות – ומראה כי בשני התחומים ניכרת חשיבות השפה והאהבה, העוברת תהליך של התקה, אם כלפי האל ואם כלפי המטפל, היא טוענת שבניגוד לדת, המוכרת "שלוות שווא" למאמיניה, הפסיכואנליזה מסייעת למטופל להפוך לישות אוטונומית יחידה, ללא השתייכות וללא כנסייה.
מחשבתה של קריסטבה מושרשת בתיאוריה הלאקאניאנית, אך יחד עם זאת היא מבקרת ומרחיבה אותה. הממד הרגשי של השפה, הסטטוס של הדמיוני בטיפול והפונקציה האימהית, שנראה שהוזנחו או נפסלו בתיאוריה הלאקאניאנית, מוצאים בספר זה את מלוא חשיבותם ויעילותם בהבנת האמונה, הסובייקט והאקט האנליטי.