ג'וליוס וינסום

ג'וליוס וינסום, המספר בעל השם החידתי, גר זה שנים בבקתה שכוחת אל, בבדידות גמורה, ביער שרוחש בעלי חיים וטבע מתפרץ ואפוף חרישיות כמעט דתית, במדינת מיין שבצפון ארצות הברית. אורחים לו לחברה רק 3,282 ספרים, ירושה מאביו, כלבו האהוב הוֹבְּס (הקרוי כך על שמו של הפילוסוף הנודע), וזיכרונות עמומים מסיפור אהבה שהיה לו עם קלייר, אישה תושבת האזור, שהגיחה לעולמו משום מקום וגם עזבה אותו פתאום.

יום אחד, בעיצומו של החורף, הוא מוצא את הכלב שלו מת, ירוי מטווח אפס ברובה של צייד אלמוני.

שיווי המשקל הנפשי השברירי שלו מתערער. בשלווה שגרתית, כמעט בעדינות, ג'וליוס וינסום יוצא למסע נקם חסר הבחנה וחסר פנים, חמוש ברובה צלפים עתיק אך מדויק להחריד ממלחמת העולם הראשונה, ירושה מסבו, ומצויד בציטטות מכתבי שקספיר באנגלית אליזבתנית.

במשפטים צלולים וחסכוניים, שנשמעים כהדהוד לצליליו של חורף בראשיתי, "ג'וליוס וינסום" מוליך את קוראיו בשיטוט מהפנט אל תוך תודעתה של דמות מקוטבת, חמקמקה, טורדת מנוחה אך גם מצודדת לב, נגישה, עגולה. לכאורה אנו יודעים הרבה על ג'וליוס וינסום - את גילו, ההיסטוריה שלו, על אביו וסבו וילדותו, על טעמו בספרים, מחשבותיו האקראיות, מעשיו בחיי היומיום, על קור רוחו הנדיר כצלף - ובכל זאת איננו יודעים עליו דבר, לא מה הוא מרגיש ולא איך הוא מרגיש, ואפילו לא אם הוא מרגיש כלל.

במהלך הקריאה השאלות נערמות זו על גבי זו: מיהו ג'וליוס וינסום? האם הוא רוצח בדם קר? פסיכופת? מטורף חסר רגשות? קורבן לטראומה איומה שאינה מרפה ממנו? הלום קרב? פרנואיד שנרדף באמת ובתמים? ואולי ג'וליוס וינסום הוא כל אחד מאלה, ואינו אלא משל על אדם טוב-רע החבוי בנפשו של כל אחד מאיתנו?