הנפילה

"[...] על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אשה צעירה ודקה, לבושה בשחור. [...] צעדתי כבר כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר־כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר, ולפתע נָדַמָה".

עם נפילתה של האשה האלמונית אל נהר הסֵן מתחילה גם נפילתו של ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, אולי הדמות העמוקה, האפלה ורבת־הפנים ביותר שיצר אלבֶּר קאמי. כמו לוּציפֶר הנופל מרקיע העדן אל תחתית השאול, גם קלמנס, הפרקליט המצליח ואיש החברה ההולל, נופל מאוויר הפסגות של פאריז למקום הנמוך ביותר באירופה. בְּבָּר מלחים מפוקפק באמסטרדם, הוא מגולל בפני עובר־אורח מזדמן את סיפור חייו ונפילתו, סיפור שהוא גם התוודות על חטאיו וגם כתב־אשמה נוקב, שנון ומסחרר, נגד המין האנושי כולו.

בשיא של וירטואוזיות דוחס קאמי לרומאן הקצר הזה כמה מן המיתוסים המכוננים של התרבות המערבית, מן הברית החדשה ועד ל'קומדיה האלוהית' של דנטה, וגם ביקורת על חוגי האינטלקטואלים בצרפת, השָׂשים תמיד להאשים, לשפוט ולקשור אל עמוד הקלון, אפילו את מי שהיו רק אתמול חבריהם – רמז עבה לז'אן־פּול סארטר וחבורתו, שתקפו את קאמי בארסיות על התנערותו מן הקומוניזם הסטליניסטי.

'הנפילה', שראה אור ב־1956, הוא הרומאן האחרון שכתב קאמי, אחרי שתיקה ספרותית ארוכה. שנה אחר־כך זכה קאמי בפרס נובל לספרות, וב־1960 נהרג בתאונת־דרכים.

'הנפילה' מוגש כאן בתרגום חדש, נאמן ועדכני, במסגרת סדרת "פאריז־דָקאר" בעריכת ניר רצ'קובסקי.