המדונה של הפרחים

את ״המדונה־של־הפרחים״ כתב ז׳נה בהיותו חבוש בבית־האסורים (1942). ספר זה, הנחשב בעיני רבים כיצירת־מופת וכחיבורו הטוב ביותר של ז׳נה, הוא גם הראשון שכתב והראשון שראה־אור (בהוצאה כמעט מחתרתית ב־1944) והיקנה לו ידידים מקרב סופריה הנודעים של צרפת (ובראשם סארטר וקוקטו). אשר עשו לחילוצו מכילאו ואף קשרו לו כתר של קדוש־מעונה.

״המדונה של הפרחים מושך את ערכו המיוחד מהיותו נשמע לשני־פנים. תחילה דומה עלינו כי הוא דן בנושא אחד ויחיד: הגורל העיוור; כל הדמויות בספר הן מאריונטות שהגורל מושך בחוטיהן; חיש מהר אנו למדים שהשגחה־עליונה חסרת לב זו היא אך צידה הגלוי של חירות ריבונית, חירות אלוהית, חירותו של הסופר. לא תמצא ספרותית פסימית מזו: ביסודיות ובדקדקנות של מטורף היא מובילה יציר־אנוש מן הניוון אל השקיעה ואל המוות. והנה: שקיעה זו, בעטיו של סגנון מיוחד ומוזר, מצטיירת בעינינו כניצחון וכל עלובי־החיים הללו הם גזע של גיבורים, גזע נבחר. אפשר איפוא לומר כי המדונה־של־הפרחים היא יצירה חדורת אופטימיות שלוחת־רסן המתעדת מטאמורפוזה: סיפור שנולד מחלום־ביעותים עובר, שורה אחרי שורה, דף אחרי דף, מן החלומות אל החיים, מחלום לעירנות, משיגעון לשפיות. ז׳נה כותב בחלומו כדי לחשל את החלום, חולם שהוא כותב, כותב שהוא חולם, ומעשה־הכתיבה מעיר אותו; ההתוודעות למלה הכתובה היא יקיצה ממוקמת בלב־לבו של החלום.״
(סארטר: סן־ז׳נה, שחקן וקדוש־מעונה)