ורד הלבנון

עם פלישת צה"ל לביירות במלחמת לבנון הראשונה, מתייצבת אחר צהריים אחד חיילת במחלקת השיקום בתל–השומר. היא אומרת ששמה ורד ומבקשת להתנדב לסייע ללוחם פצוע. אולם שמה איננו באמת "ורד", כי אם לאה, וסיפורו של החייל שרופאי המחלקה מפגישים אותה עמו שונה בתכלית מהסיפור שדמיינה לעצמה.

הסיפור שמספרת ורד/לאה, החיילת מבת–ים, ליונתן, החייל הכמעט–צמח מרחביה, הוא סיפורה של ישראל השנייה בשנות השישים והשבעים, ישראל של שכונות עוני, המאוכלסות בפליטי שואה שקופים ובמהגרים מושתקים, המושמע באוזניה של ישראל הראשונה, המבוססת והבוטחת בעצמה, לכאורה, שכלל לא ברור אם היא מסוגלת לשמוע.

אלא שברומן החדש של לאה איני אבסורד המלחמה, לצד כל מורכבויות הארץ רבת–הסתירות, טורפים את הסדרים, המחיצות והסטריאוטיפים שהשתגרו בתרבות שלנו. בין סיפורה של ורד/לאה, המנסה ולא–מנסה להשתחרר מהמטען המצמית של הוריה — סיפורו המואלם של האב, יליד סלוניקי, ניצול אושוויץ, וסיפורה של האם, בת לקהילה הנשדידנית, שאין לה כלל קול — לבין סיפורו של יונתן ש"נולד–עם–זה", ואשר אלמלא המלחמה ספק אם היה פוגש בוורד/לאה, נשזר חוט של קרבה בלתי אפשרית. החוט הזה יוצר בהבזק נִסי "ברית של דפוקים", הנוקטים פעולות סרבנות ההופכות אותם ללוחמי חירות.

הנס בורד הלבנון הוא גם נס היצירה שבזכותה מצליחה ורד/לאה להתגבר על כוחות הכובד של מוראות העבר ונפתולי ההווה, לפרוש כנף ולנסוק.

לפנינו רומן חברתי–פוליטי שהוא גם רומן אוטוביוגרפי חושפני שעיקרו: דיוקן האמנית כאישה צעירה. נפרשת כאן לעינינו, באומץ וביושרה אמנותית נדירים, פרשת חיים של ילדה–נערה שתשוקתה הבלתי נלאית לגלות את האמת וליצור מאפשרת לה לזקוף גו וראש מן הביצה שצמחה בה כנרקיס רב–יופי.