חיוך הגדי

בשנת 1972 נופל חייל ישראלי בשבי דמיונו של זקן ערבי עיוור למחצה, מטורף למחצה, הבורא את עולמו מידי רגע מתוך סיפורי אגדה מרהיבים שהוא מספר לעצמו. לאט נרקמת כל המציאות שסביבו אל תוך אגדותיו: הכפר ענדל בגדה המערבית, שבו הוא חי מילדותו, הצבא הישראלי השולט בו מאז 1967, החייל ההולך שבי אחרי סיפוריו וחוכמתו ומנסה לפתור בעזרתו את חידת השקרים שמהם היו עשויים חייו מבלי שהבחין בכך. `חיוך הגדי` הוא רומאן על התפכחות. על זרות חדשה בין אדם לכל מה שהאמין בו. בדיקה של תהליכי ההישחתות האנושית הנגרמת ממגעו של אדם בעוול ובשקר ובקשת מיפלט בהזיה מפני ההוויה האלימה של הכיבוש, המנגעת את הכובש והנכבש כאחד. גיבוריו של גרוסמן נעים בתוך פאראדוקסים רגשיים של עוינות, פחד, קירבה וידידות. המציאות החברית-פוליטית שלהם הופכת מטאפורה לדראמה הריגשית-פסיכולוגית שבתוכם. הספר שזור פרטי מציאות - מאירועים ועד לצמחים וריחות - שהם פריצה חדשה בפרוזה העברית. `חיוך הגדי` הוא ספרו השני של דויד גרוסמן, שספרו הראשון, `רץ`, ראה אור לא מכבר וקבע לו מקום בשורה הראשונה של המספרים הצעירים שלנו. - - קצמן מרכין את ראשו וממתין בכאב למכתו האחרונה של אורי על עורפו. אבל אורי משתהה. מענה אותו. ובשתיקה הספוגה צער קצמן מבין פתאום דבר מה אודות עצמו: שהכזבים, מה הם, שבבי מגנט זעירים שנפלטו אל מחוץ לאמת, ואחר כך הם מתחילים למשוך ולקרוע מבשרה קרעים קרעים ומכסים בה את עצמם, עד שהם נראים כמוה בדיוק, וכבר אין זוכרים מה אוחז את הקרעים הללו יחד.