描述
ספר זה מכיל שני טקסטים עקרוניים של לאקאן: "הסמלי, הדמיוני והממשי", משנת 1953; "מבוא לשמות-האב", משנת 1963.
ז'אק-אלאן מילר, אשר אחראי על ההוצאה לאור של כתבי לאקאן, פתח בסדרה חדשה בשם "פרדוקסים של לאקאן", שבהם יראו אור טקסטים והרצאות של לאקאן שאינם חלק מהסמינרים שלו ושיש להם חשיבות גדולה להבנת התפתחות ההוראה שלו. מתוך שלושת הספרים שראו עד כה אור בסדרה זו, הבולט מביניהם הוא הספר על שמות-האב, אשר מתפרסם כאן לראשונה בעברית.
ל"מבוא על שמות-האב" ישנה חשיבות רבה לקורא העברי, אשר יכול למצוא בו דיון מרתק על מעמד האיווי במסורת היהודית, תוך כדי התרכזות בסיפור המקראי של עקדת יצחק. לאקאן מדגיש שהדיון שלו הוא חלק מהנושא הדומיננטי ביותר בפסיכואנליזה של פרויד: מהו אב?
כחלק מניסיונו לבחון את דמות האב לאקאן פונה מחדש למסורת היהודית-נוצרית, שבעקבות פרויד הוא רואה אותה כמסורת של שם-האב. אלא שלאקאן מזהה שם עכשיו דווקא את הריבוי של שמות-האב. הוא אינו מבקש לחזור לאב-הטוטם הקדום-הביולוגי (ה-אחד) כאמת היסטורית, אלא כאמת מבנית של האבהות ושל האחר כאחר גדול. לשם כך הוא דווקא חוזר למקורות של שניהם, ליהדות המקראית, ומציע דווקא את הריבוי בתוך מסורת זו, הריבוי של מיקומי האב מול הסובייקט.
לאקאן אינו מבקש לטשטש את מקומה של היהדות כדת האב אלא דווקא לחדד מקום זה בכך שהוא מצביע על פער חד בין המסורת היהודית לבין התרבויות האליליות, אשר נוגע לפער בין ההבלעות בהתענגות לבין האיווי השוכן בנו. הלהב של אברהם, במקום לשחוט, זוכה במטונימיה של ברית המילה. מבחינה זו העקדה הנה פרדיגמטית בכך שהיא מצביע על המקום האבוד בתוך המסורת היהודית-אבהית: ההתענגות האבודה והקיום המתמיד בתוך האיווי, כלומר העדר מפגש הישיר עם האובייקט הממשי. היהדות, מהבחינה הזו, היא זו שמבקשת לנתק את האדם מהמפגש הטראומטי – מהמפגש של המועקה בתוך הסדר הממשי עם האל – לעבר מפגש שהוא תלוי שפה: המילה של התלמוד, המילה של הברית.
ז'אק-אלאן מילר, אשר אחראי על ההוצאה לאור של כתבי לאקאן, פתח בסדרה חדשה בשם "פרדוקסים של לאקאן", שבהם יראו אור טקסטים והרצאות של לאקאן שאינם חלק מהסמינרים שלו ושיש להם חשיבות גדולה להבנת התפתחות ההוראה שלו. מתוך שלושת הספרים שראו עד כה אור בסדרה זו, הבולט מביניהם הוא הספר על שמות-האב, אשר מתפרסם כאן לראשונה בעברית.
ל"מבוא על שמות-האב" ישנה חשיבות רבה לקורא העברי, אשר יכול למצוא בו דיון מרתק על מעמד האיווי במסורת היהודית, תוך כדי התרכזות בסיפור המקראי של עקדת יצחק. לאקאן מדגיש שהדיון שלו הוא חלק מהנושא הדומיננטי ביותר בפסיכואנליזה של פרויד: מהו אב?
כחלק מניסיונו לבחון את דמות האב לאקאן פונה מחדש למסורת היהודית-נוצרית, שבעקבות פרויד הוא רואה אותה כמסורת של שם-האב. אלא שלאקאן מזהה שם עכשיו דווקא את הריבוי של שמות-האב. הוא אינו מבקש לחזור לאב-הטוטם הקדום-הביולוגי (ה-אחד) כאמת היסטורית, אלא כאמת מבנית של האבהות ושל האחר כאחר גדול. לשם כך הוא דווקא חוזר למקורות של שניהם, ליהדות המקראית, ומציע דווקא את הריבוי בתוך מסורת זו, הריבוי של מיקומי האב מול הסובייקט.
לאקאן אינו מבקש לטשטש את מקומה של היהדות כדת האב אלא דווקא לחדד מקום זה בכך שהוא מצביע על פער חד בין המסורת היהודית לבין התרבויות האליליות, אשר נוגע לפער בין ההבלעות בהתענגות לבין האיווי השוכן בנו. הלהב של אברהם, במקום לשחוט, זוכה במטונימיה של ברית המילה. מבחינה זו העקדה הנה פרדיגמטית בכך שהיא מצביע על המקום האבוד בתוך המסורת היהודית-אבהית: ההתענגות האבודה והקיום המתמיד בתוך האיווי, כלומר העדר מפגש הישיר עם האובייקט הממשי. היהדות, מהבחינה הזו, היא זו שמבקשת לנתק את האדם מהמפגש הטראומטי – מהמפגש של המועקה בתוך הסדר הממשי עם האל – לעבר מפגש שהוא תלוי שפה: המילה של התלמוד, המילה של הברית.