בין לילה ובין שחר

הנובלה 'בין לילה ובין שחר' של יהושע קנז היא אחת הפנינים הנדירות של הסיפורת העברית. דמויותיה – חבורת שביעיסטים גדנ"עים – חוות את המעבר בין נערות לבין בחרות צעירה, ואת התגבשות זהותן המינית והמגדרית.


לכאורה גיבורו של הסיפור הוא פסח בן השמונה-עשרה, המבוגר מן האחרים ושונה מהם – מי שהיה במשך שנים מושא ללגלוגים, וכעת מפעים את כולם ביופי הגברי החדש, המפציע שלו. אבל למעשה עומד במוקד הסיפור המספר, הצופה באירועים מן הצד, מפולש אל האחרים אך גם שומר בקפדנות על גבולות ה'לבד' שלו; מנסה להתמודד עם סוד עצמיותו מול סוגים מנוגדים של יופי גברי-נערי, ומול שלושה נערים השונים זה מזה בעליל, שכולם ממלאים תפקיד בנפשו. הקול הפנימי שהם מעוררים בו חדש וזר, והוא נוהה אליו מובדל ומרוחק.


במכלול יצירתו של קנז מגשרת הנובלה בין הילדות של סיפורי 'מומנט מוסיקלי' (הקובץ שבו נכללה הנובלה בהדפסתה הקודמת) לבין תקופת השירות בצבא של הרומאן 'התגנבות יחידים'.