אגדת השתיין הקדוש

אַנדרֵאַס, קלושָר הישן על גדות נהר הסֶן, הוא שתיין – וקדוש לא-שגרתי. ערב אחד נעשה לו נס, ראשון בשורה של נסים – וכאן מתחילה הרפתקה פרועה ורווּית אלכוהול במסבאותיה של פריז, במלונותיה, בכנסיותיה, בבתי הקולנוע ובבתי הבושת שלה. אגדת השתיין הקדוש, שאת כתיבתה השלים יוֹזֶף רוֹת שבועות אחדים לפני מותו, היא הנובלה המפורסמת ביותר שלו ומפסגות יצירתו – "הצוואה שלי", כך כינה אותה. רוֹת, האלכוהוליסט הגולה בפריז, חותם את האגדה הקסומה הזו – ובתוך כך את מכלול יצירתו – בנימה אישית מאוד.

הנובלה השנייה, מנהל התחנה פַלמֶראייר, היא סיפורו הלא-רגיל של איש רגיל שברגילים: פקיד אוסטרי אפרורי, מנהל תחנת רכבת נידחת, המתאהב ברוזנת רוסייה שמזדמנת לביתו לימים אחדים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא נסחף הרחק-הרחק מאשתו ומבנותיו למסע חובק יבשות בעקבות הרוזנת, נתינה של מדינת אויב.

יוֹזֶף רוֹת במיטבו: בהומור המושחז ובחמלה האופייניים לו הוא מגולל שתי אודיסיאות נוגות, מפתיעות בעכשוויוּת שלהן – סיפוריהם של אנשים פשוטים שהגורל מזמן להם הרפתקאות מיוחדות במינן.