במהרה לא תהיה אלא צל

הרומאן הקודר והמשעשע של סוריאנו, מן הבולטים בסופרי ארגנטינה, ראה אור בעת ובעונה אחת בארגנטינה, בספרד, באיטליה, בצרפת ובגרמניה. בארגנטינה היה להצלחה מיידית וסוחפת ונדפס ביותר מתריסר מהדורות.

הגיבור-המספר, מתכנת-מחשבים לשעבר שאיבד הכל, לרבות שמו, אדם ש"נמאס לו ללבוש את עצמו", נודד בדרכים נטושות של הפרובינציה הארגנטינאית, עולם-רפאים שבו הכל הוא בבחינת "לשעבר". לא ידוע לאן הוא חותר, די לו לעבור ממקום הימצאו אל "הצומת הבא". בדרכו הוא חובר לשורת דמויות צבעוניות ומוזרות, אבודות אף הן: לבעל הקרקס לשעבר, אקרובט שמשקלו מאה ועשרים קילו ועדיין הוא שש לסכן את חייו תמורת מחיאות כפיים אחרונות; למגדת עתידות מזדקנת, נבגדת; לבנקאי מסתורי הנחוש בדעתו להמר על הכל בקאזינו שאינו קיים; ולגנראל שמוסיף להילחם מלחמה שהסתיימה מזמן. כולם נואשים, מנסים להיחלץ, ומחוזות-חפץ מפוקפקים כבוליביה, ברזיל ואוהיו נראים כגן-עדן מן המקום שהם תקועים בו. תקועים כפשוטו: גלגלים שוקעים בבוץ, מכוניות מתקלקלות, חוטי טלפון נגנבים ושלטי דרכים מוסרים, ואפשר שאתה דוהר לכיוון ההפוך ממשאת נפשך. הנוף אלמוני, חשוף ונטוש כמו הדמויות התועות בו: רכבות דוממות, אכסניות בשביתה, בעיירות נדמה שאיזו "רעידת אדמה... טרפה את נפש הבריות". אך התיאורים הכמו-סוריאליסטיים אינם אלא ציור חריף ואכזרי של ארגנטינה המציאותית. קריאתו של האקרובט – מדמויות הנוכלים המלבבות בתולדות הספרות – "גמרנו! נגמרה ההרפתקה!", מהדהדת לאורך כל הרומאן.

אולי ההתחזות, הולכת השולל והאשליה העצמית, המהותיים בספר, הם משל למצב האדם, שנותרה לו רק האפשרות לקבל את התבוסה בהומור, בלי לוותר על הכבוד העצמי.