הר הטועים

ההווה של 'הר הטועים' הוא שעות אחדות של בוקר בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול, אם כי הצירוף "בית-קברות צבאי" מובלע בספר, מורחק. המספרת נוסעת לשם עם זוג חברים ועם חבר נוסף, שאשתו, אמירה, כבר אינה מסוגלת לנסוע. במשך 16 שנים הם נוסעים לשם לטפל בגינות, "שש-עשרה שנה אנחנו מביאים פרחים נמוכים".

זהו ספר על אופן קיומם של הנשארים שנים רבות לאחר האובדן, והוא בונה קוסמוס שלם, שדמויותיו חיות חיים אובססיביים כמו מחוץ לזמן, או בזמן מעגלי של חילופי העונות. האחר הנעדר הוא כאן ממשות חיה בתוך העצמי, הוא קובע את חוט-השדרה הקיומי של מי שנותר אחריו, את זהותו, את קו השבר שלו וגם את כוחו האחר.

דווקא השקט, החולין והגינון הם שמטלטלים את הספר ומטעינים אותו מתח רגשי רב. כי במסגרת הזאת, של בית-הקברות, כל דבר נמשך להיות מטאפורה ומקבל משמעות אחרת. מחוט ברזל, או כובע-קש קשיח, ועד לאשה סורגת שמסיטה את חוט העיניים ("מלא עיניים הר הטועים"). במהלך הבוקר, המתחיל כ"יום נעים במיוחד", הכל מתעוות ומסתחרר. המספרת – בכוח המחשבה והזיכרון – מאצילה בהדרגה על המציאות "השקטה" שלפניה את הגעש.