יגאל אלון: אביב חלדו

יגאל אלון – נער צעיר יפה-מראה, בהיר תלתלים וכחול עיניים; בחור אמיץ ובעל- תחבולות; בחיר המצביאים במלחמת-העצמאות, מעצב גבולות המדינה; איש שעד גיל 30 דומה "שלא ידע כישלון מהו", מנהיגו של הנוער הארצישראלי. ומצד אחר, בן זקונים לאב קשה וספרטני, שהראה לו אהבה רק כשהתנהג לפי ציפיותיו המחמירות; אב צעיר מתלבט בין ייאוש לתקווה, שלמד להסתיר את המתחולל בנפשו. ואילו אחרי גיל 31 – לא רמטכ"ל, לא שר ביטחון, לא ראש-ממשלה; והכל נראה כמבוא מתמשך לפרק הבא שלא בא, כאילו הגיעו חייו לשיאם בדיוק במחציתם, ומאז הלכה והתמוססה הכריזמה, אף שהיה שר עבודה, קליטה, חינוך, חוץ.

בכתיבה חזקה ומרתקת, מלאת תנופה, מתועדת לעילא, מהבהבת בין אמפתיה לאירוניה-קלה במבעים המשולבים עם המצוטטים ועם בעלי-העדויות – מגישה לנו שפירא מופת של ביוגרפיה ושל היסטוריה של התקופה. היא מספרת סיפור חניכה, שהולך מהצלחה אל ניצחון, אך נקטע בבת-אחת, והמחצית השנייה (הסימטרית) של החיים הופכת אותו למין "טרגדיה", מול "ההיבריס של הנעורים".

ההחלטה העיצובית המרכזית של המחברת היא לספר את סיפורו של אלון רק עד תום מלחמת-העצמאות, עד להדחתו מן הצבא ע"י בן-גוריון (האנטגוניסט המרתק של "הטרגדיה"). אבל הסיפור לא באמת נגמר. המשכו מסופר לאורך למעלה מ-30 עמודים של "סוף דבר" מרוכז, שמעמיד קונטרפונקט מושלם לכל הספר. אלה "טיפות הרעל" שמוציאות את ה"טרגדיה" מן הכוח אל הפועל. מול הפרק הממַשמֵע הזה, הכולל רק highlights , עומד רוחב היריעה של הפרקים הקודמים, שבהם מסמנת המחברת אירועים מגבשי-אופי, או כאלה המדגימים מאפיינים שכבר התגבשו. בכך היא מכוננת את מה שנראה טרגדיה של "גורל" ושל החמצה לכלל טרגדיה פסיכולוגית, של אופי; סיפור מורכב של זיקה בין נפשו של גיבורה לבין התקופה והנסיבות המשתנות. אותן תכונות-נפש של אלון, שהוליכוהו לשיא, גם חוללו את הנפילה. כאילו "שיא חייו" הוא אך מבוא ל"סוף דבר".

אניטה שפירא היא מבכירי ההיסטוריונים של ישראל, וכלת פרס ישראל לחקר ההיסטוריה היהודית לשנת 2008. בין ספריה הרבים, הביוגרפיה הבלתי-נשכחת, 'ברל'. על 'יגאל אלון: אביב חלדו' היא זכתה בפרס שז"ר לתולדות ישראל תשס"ד.